פסק-דין בתיק ב"ל 40678-07-12

1.         לפני ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 14.2.2012, אשר קבעה כי המערערת איבדה 65% מכושרה להשתכר כעקרת בית.

התשתית העובדתית:

2.         המערערת ילידת 1968, סובלת ממספר מחלות בעטיין נקבעה נכותה הרפואית על 68%. בין יתר המחלות מהן סובלת המערערת ניתן למנות חרדות ודכאונות, אובדן שיניים בשתי הלסתות, דחיפות במתן שתן ומגרנות.

3.         וועדה רפואית לעררים קבעה בהחלטתה מיום 14.2.2012 שהמערערת איבדה 65% מכושרה להשתכר. את החלטתה נימקה, כדלקמן:

"מדובר בתובעת ילידת 1968 הסבלת מאובדן שיניים 20 חרדות ודכאונות 40 דחיפות במתן שתן 15 מיגרנות 10. התובעת נכנסת בכוחות עצמה מוזנחת מאד מרושלת בצורה קיצונית. מדווחת שמשתמשת באלכוהול וסמים. לפי דבריה לא מתפקדת כלל בביתה מחוסר חשק וענין.

בעיון במסמכים הרפואיים מדובר בהפרעה נפשית בדרגה בינונית ויתר המגבלות בחומרה קלה. השיקול של הוועדה למרות שבעבר על אותם אחוזים התרשמה מחוסר תפקוד מוחלט היום בשיקולים נוספים והתרשמות מהתובעת בדעה שביכולתה לתפקד באופן חלקי במשק הבית בעבודות הרוטיניות פשוטות ללא התארגנות ותכנון מראש. הוועדה דוחה את הערר וקובעת כי איבדה 65% מכושרה לתפקד במשק הבית מסוגלת לעבוד בחלק מהמטלות".

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

טענות הצדדים:

4.         לטענת המערערת, הוועדה מסתמכת בהחלטתה על חוו"ד רופא מוסמך מיום 17.11.2011 אולם חוות הדעת אינה מפרטת את אשר עליה לפרט ומסתפקת בקביעה שרירותית ולא מנומקת. כמו כן - גם חוות דעת פקידת השיקום שגויה כאשר נקבע שם, בין היתר, כי המערערת סובלת מחוסר חשק/יוזמה. המערערת מציינת, בהקשר זה, כי אין המדובר בחוסר יוזמה אלא מדובר בתוצאה של המחלה הנפשית ממנה היא סובלת (40% נכות) והיה על העובדת הסוציאלית להתייחס לדברי המערערת בהתאם.

5.       עוד נטען שוועדה מיום 4.1.2011 קבעה למערערת אובדן כושר בשיעור 100% כאשר מצבה של המערערת אינו משתפר והיה על הוועדה לפרט את השיקולים אשר הובילו אותה להוריד את אחוזי אובדן כושר העבודה.

 6.        במועד הדיון שנערך בפני כב' הרשם סילורה, הדגיש ב"כ המערערת שבעבר נקבע למערערת אובדן כושר זמני של 100% ומצבה הרפואי לא השתפר אלא להיפך. עוד ציין שהמערערת מציינת לוועדה כי הדברים נובעים מחוסר חשק או כוח לעשות את זה והוועדה לקחה את הדברים כמו שהם בעוד היה עליהם להסיק כי מדובר בחוסר חשק וכוח שנובע מהבעיות הרפואיות הרבות מהן סובלת המערערת. היא נוטלת כדורים רבים לעניין הנפשי המשפיעים על תפקודה.

7.         לאור טיעונים אלה התבקש בית הדין להחזיר את עניינה של המערערת לוועדת אי כושר על מנת שתדון שוב במגבלותיה הרפואיות ותשקול שנית החלטתה.

8.         לטענת המשיב לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה לענין אי כושרה של המערערת. המערערת הופיעה בפני הוועדה והביעה תלונותיה, בין היתר דיווחה על שימוש בסמים ואלכוהול וציינה שלא מתפקדת בביתה מחוסר חשק ועניין. מאידך הוועדה מסבירה כי מדובר בהפרעה נפשית בדרגה בינונית ויתר המגבלות בחומרה קלה. הוועדה מודעת לכך שקודם לכן ניתן אי כושר בשיעור זמני אך יחד עם זאת ותוך התרשמות מהמערערת הוועדה בדיעה שביכולתה לתפקד באופן חלקי במשק הבית בעבודות הפשוטות ללא התארגנות ותכנון מראש וקובעת כי איבדה 65% מכושרה לתפקד במשק הבית ומסוגלת לעבוד בחלק מהמטלות. גם הרופא המוסמך קבע מוגבלות של 65% וגם פקידת השיקום בחוות דעתה חזרה על אותם הדברים.

9.         לפיכך החלטת הוועדה נכונה בנסיבות העניין וטענות המערערת יוצאות כנגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה ואינן מלמדות על פגם משפטי.

דיון והכרעה

10.        לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי. 

11.           על פי סעיף 213 לחוק, החלטות הועדה לעררים ניתנות לערעור בשאלה משפטית בלבד בפני בית דין אזורי לעבודה. בית הדין לא יתערב בממצאיה הרפואיים והמקצועיים של הוועדה, כל עוד היא ממלאת את תפקידה בהתאם לחוק ולתקנות וכנדרש מועדה מעין-שיפוטית. במסגרת סמכותו, בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ראו: עב"ל (ארצי) 100014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

            נפסק  כי נקודת המוצא של הועדה לקביעת דרגת אי הכושר, אמורה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגת אובייקטיבית של אי כושר על פי נסיבותיו האישיות של המבוטח. הנסיבות האישיות הינן למשל ביכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית (ראו:עב"ל  327/03 מוהרה נ ' המוסד ניתן ביום 15.4.04).

12.        בענייננו, כל טענות המערערת מופנות נגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה, אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו. על פי ההלכה הפסוקה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה, והוא אינו קובע את דרגת אי הכושר של הנפגע מאחר שזהו תפקידה של הועדה.